פרשנות הפסיקה הישראלית לאמנת האו"ם בדבר מכר טובין בינלאומי משנת 1980

 

גליה נתן-אפשטיין, עורכת-דין

 

פתיח

 

אמנת האו"ם בדבר מכר טובין בינלאומי משנת 1980 (להלן:"אמנת וינה"), הינה אמנה המבקשת ליצור חוק מכר בינלאומי אחיד, המסדיר את שלבי יצירת ההסכם, זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות של הצדדים, לרבות התרופות המשפטיות העומדות לרשותם במקרה של הפרה. לצדדים מסורה הזכות המפורשת להתנות על אמנת וינה, בין במפורש ובין מכללא, ואולם במקרה שבו לא קבעו הצדדים הסדרים מפורשים או אחרים באשר לנושאים מסוימים, אזי על פי סעיף 6 לאמנת וינה, יחולו הוראותיה.

 

ביום 25.10.1999 עבר בכנסת חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התש"ס-11999 (להלן: "חוק המכר הבין- לאומי") אשר קלט לתוך המשפט הישראלי את אמנת וינה. החוק נכנס לתוקף ביום 05.02.2000 ביחס לחוזים שנחתמו לאחר התאריך הנ"ל, והוא ביטל את חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התשל"א-1971 ואת חוק המכר (עשיית חוזים למכר טובין בין-לאומי), התשל"ח-1978, אשר היו מבוססים על אמנות האג משנת 1964.

 

ביום 16.08.2001 החליטה ממשלת ישראל לאשרר את הצטרפות מדינת ישראל לאמנת וינה, ועל כן נכנסה אמנת וינה לתוקף ביחס לישראל ביום 01.02.2003.

 

מאמר זה יסכם את הפסיקה שניתנה בישראל בעשור האחרון בקשר עם פירוש סעיפים באמנת וינה, בין באופן ישיר ובין בהתייחסות עקיפה. הפסיקה היא מועטה יחסית ואין הלכות רבות באשר לפירוש אמנת וינה בישראל2.

 

סקירת הפסיקה

 

ועתה נפנה לפסיקה הקיימת ונפרט אותה בסדר כרונולוגי:

פסק הדין הראשון שהתייחס לאמנת וינה אף שהאמנה לא חלה באותה העת על ההסכם היה ע"א 3912/90 .Eximin S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ3, אשר ניתן בשנת 1993. פסק דין זה דן בחלוקת האחריות בין מוכר לקונה כאשר טובין שנמכרו לחו"ל כפופים ל"זכות צד שלישי" בגין סימן מסחרי רשום. פס"ד ניתן ע"י כבוד הנשיא שמגר אל מול דעתו החולקת של כבוד השופט גולדברג.

 

המערערת, חברה בלגית, רכשה מהמשיבה, חברה ישראלית, מגפי ג'ינס עבור לקוחה של המערערת בארה"ב. המערערת שלחה ששה דגמים שונים ללקוח והוא אישר מתוכם דגם אחד, תוך הכנסת שני שינויים. המשיבה יצרה את כל כמות המגפיים על פי ההזמנה, שלחה את הסחורה לארה"ב, וקיבלה את מלוא המחיר שהיה מובטח באשראי דוקומנטרי. כשהגיעה הסחורה לארה"ב התברר לפי הטענה כי יש בדגם משום הפרת סימן מסחר רשום בארה"ב, ולכן עוכב המשלוח במכס.

 

המערערת תבעה השבת מחיר הסחורה בטענה של כשלון העיסקה באשמת היצרן. בית משפט קמא קבע כי האחריות להתעלמות מהפרת סימן מסחר רשום בארה"ב, היתה מוטלת על המערערת ודחה תביעתה. על כך הוגש הערעור.

 

השאלה שנדונה במסגרת הערעור היתה מי נושא באחריות להתעלמות מהפרת סימן המסחר הרשום בארה"ב?

 

היה מוסכם כי על העסקה חל חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התשל"א-1971. אלא שחוק זה לא סיפק תשובה חד-משמעית לבעיה, ולכן פנה הנשיא שמגר, בין היתר, לסעיף 42 לאמנת וינה, שנוסחו כדלקמן:

 

" 42. (א) על המוכר למסור טובין כשהם נקיים מכל זכות או תביעה של צד שלישי המבוססת על קנין תעשייתי או על קנין רוחני אחר, שבעת כריתת החוזה המוכר ידע עליהן או שלא יכול היה שלא להיות מודע להן, ובלבד שהזכות או התביעה מבוססת על קנין תעשייתי או על קנין רוחני אחר –

 

(1) לפי חוקי המדינה שבה יימכרו הטובין מחדש או ייעשה בהם שימוש אחר, אם בעת כריתת החוזה התכוונו הצדדים שהטובין יימכרו מחדש, או שייעשה בהם שימוש אחר - באותה מדינה;

 

(2) בכל מקרה אחר - לפי חוקי המדינה שבה מקום עסקו של הקונה.

 

(ב) חיוב המוכר לפי סעיף קטן (א) לא יחול באחת מאלה:

 

(1) בעת כריתת החוזה, הקונה ידע על הזכות או על התביעה, או שלא יכול היה שלא להיות מודע להן;

 

(2) הזכות או התביעה נובעות מכך, שהמוכר מילא דרישות של תרשימים טכניים, מדגמים, נוסחאות, או מפרטים אחרים שסופקו על ידי הקונה. "

 

סעיף 42 לאמנת וינה דן בדיוק בנושא המחלוקת בפס"ד EXIMIN, כיון שהוא מתייחס במפורש לזכויות קניין רוחני וקובע את חובת המוכר לספק טובין נקיים מזכויות צד ג', כאשר חובת המוכר מסויגת אם הקונה ידע על הזכות או אם המוכר מילא אחר הוראות הקונה, שאז לא תחול חובה על המוכר. וכך אומר הנשיא שמגר בפס"ד בהתייחס לסעיף 42 לאמנת וינה:

 

"סעיף 42 הוא מעין קודיפיקציה בזעיר אנפין של סייגים שהתפתחו לאורך השנים לעניין חובתו של המוכר להעביר בעלות נקייה מזכויות צד שלישי. לפיכך, ניתן להיעזר בהוראותיו, על דרך האנלוגיה, גם בענייננו."4

 

בית המשפט העליון קבע כי לכאורה קיים סייג לאחריות המוכר שכן הקונה ידע על הבעייתיות בסחורה, אולם לא היה מוכן לקבוע כי כל האחריות תוטל על הקונה [כפי שעולה מקריאת סעיף 42 לאמנת וינה וכפי שגם חשב השופט גולדברג, ועל כך בהמשך], וקבע שכיון שהצדדים לא שיתפו פעולה ביניהם, שניהם פעלו בחוסר תום לב ולכן ישאו בנזק בחלקים שווים.

 

עמדת השופט גולדברג, דעת המיעוט בפס"ד EXIMIN, הינה כי יש לדחות את ערעור החברה הבלגית מהטעם הבא:

 

"המערערת, אשר ידעה, כאמור כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום, גם ידעה את חוקי ארץ היעד, ולפיכך יש לראותה כמי שהסכימה ליטול על עצמה את הסיכון הכרוך בכך. אם עצמה את עיניה, אין בכך להצדיק חלוקת נזק בינה ובין המשיבה. על-כן הייתי דוחה את הערעור."5

 

הנשיא שמגר השתית את פסק דינו על עקרון תום הלב ועקרונות משפטיים מקומיים ולא בינלאומיים, אף כי מדובר במחלוקת בין צדדים להסכם מכר בינלאומי. לדיון וביקורת על פסיקה זו ראה מאמרו של פרופ' אריה רייך, חוק המכר (מכר טובין בין-לאומי), התשל"א-1971: וישן מפני חדש תוציאו:6

 

"סעיף 42 לאמנה התייחס במפורש ובפרוטרוט לסוגיית המסירה כאשר הטובין כפופים לזכויות קניין רוחני של צד ג, וקבע את כללי האחריות שיחולו במקרה כזה. מכללים אלה עולה בבירור, שאם הקונה ידע על זכויות אלה, או לא יכול היה שלא להיות מודע אליהן; אין המוכר נושא באחריות לגביהן, ואינו מחויב לספק טובין הנקיים מהן. פטור זה קיים במפורש גם כאשר המוכר ידע על זכויות אלה. אם כן, לא זו בלבד שהיבוא של הוראות מתוך חוקים אחרים לתוך מערכת ברורה זו חוטאת למתודולוגיה הנכונה של פרשנות האמנה, אלא שהמסקנה שאליה הגיע בית המשפט על יסוד מתודולוגיה פגומה זו – ולפיה גם המוכר צריך לשאת בחלק מהנזק שנגרם בשל הפרת הסימן המסחרי – גם היא עומדת בסתירה גמורה להוראותיה המפורשות של האמנה".7

 

פסק הדין הבא ניתן בתחילת שנת 2009 על ידי כבוד השופט רובינשטיין והוא כולל סקירה מקיפה של דיני מכר טובין בינלאומיים - ע"א Pamesa Ceramica 7833/06 ("פמזה") נ' ישראל מנדלסון הספקה טכנית הנדסית בע"מ ואח'8 ("מנדלסון"). פסק דין זה דן במכר בינלאומי של אריחי קרמיקה שנמצאו פגומים ועניינו מחלוקת באשר לאחריות ולפיצוי בגינם.

 

עובדות פס"ד הינן כדלקמן: פמזה, חברה ספרדית, יצרה ומכרה אריחי קרמיקה שיובאו לישראל ע"י חברת גפני שדה, אשר נרכשה ע"י מנדלסון. מנדלסון מכרה את האריחים לחברת איזנברג יעקב וטובי חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ ("איזנברג"), שהינה קבלן אשר בנה בנין מגורים והשתמש באריחי פמזה בריצוף. לאחר אכלוס הבנין התגלה פגם באריחים שלא אותר בבדיקת מכון התקנים, אשר התבצעה עם הגעת האריחים לישראל ומצאה אותם תקינים, ונדרשה החלפתם. איזנברג החליפה את האריחים ותבעה את מנדלסון להשיב לה את מחירי האריחים, עלות החלפתם ופיצוי בשל פגיעה במוניטין. מנדלסון שלחה הודעת צד ג' לפמזה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ואת הודעת צד ג' ומכאן הערעורים בעליון.

 

השאלות שעמדו לדיון: תביעה בעילת אי התאמה שבחוק המכר הבין-לאומי, כיון שלא ניתנה לפמזה הודעה בתוך שנתיים כנדרש על פי סעיף 39 [לפמזה נודע על הפגמים באריחים רק בעת הגשת הודעה צד ג' כנגדה ע"י מנדלסון ולא עם גילוי הפגמים ע"י מנדלסון כשנתיים וחצי קודם לכן], והאם מנדלסון יכולה לתבוע על פי סעיף 40 לחוק חרף אי מסירת ההודעה. שאלה נוספת עניינה האם תחולת חוק המכר הבין-לאומי שוללת תביעה מקבילה בעילה נזיקית או בעשיית עושר ולא במשפט על פי המשפט המדינתי.

 

כיון שמדובר בהסכם שנכרת טרם כניסתו לתוקף של חוק המכר הבין-לאומי משנת 1999 - אין הוא חל על המקרה דנן, והחוקים הקודמים המבוססים על אמנות האג חלים; ואולם יש התייחסות בפס"ד לסעיפי אמנת וינה, כיון שסעיפים 38-40 באמנת האג ובאמנת וינה דומים.

 

במקרה דנן קבע כבוד השופט רובינשטיין כי כיון שהאריחים נבדקו ע"י מכון התקנים מיד עם הגעתם לישראל בשנת 1996 ונמצאו תקינים, עמדה מנדלסון בחובתה על פי סעיף 38 לאמנת האג. ואולם, מנדלסון לא עמדה בדרישות סעיף 39 לאמנת האג, כיון שאף שנודע לה על הפגמים כבר בשנת 1998 לא נתנה לפמזה הודעה על כך מיד לאחר הגילוי, ובכל מקרה לא נתנה הודעה תוך שנתיים מהתאריך שבו נמסרו הטובין.

 

כיון שכך נקבע ע"י בית המשפט עבר הוא לבדוק את סעיף 40 האם פמזה ידעה או שלא ייתכן שלא ידעה, שבסיס עקרונו יישום עקרון תום הלב, וכך אומר השופט רובינשטיין בפסק הדין:

 

"מעבר לעקרון תום הלב, הוצע לסעיף 40 רציונאל נוסף – המשלב טיעון מעשי ונורמטיבי כאחד. סעיף 39 קובע שקונה יאבד את זכותו להסתמך על אי התאמה, אם לא נתן הודעה על אי ההתאמה בתוך שנתיים (לכל היותר) ממסירת הטובין. הוראה זו מאפשרת למוכר להניח בודאות, כי אם הקונה לא הודיע על אי התאמה בתוך שנתיים – הטובין נמצאו מתאימים ואין הוא חשוף לתביעות (והיא קשורה גם לשיקולים ראייתיים). לפי דרך זו ברור, כי אם המוכר מודע לאי ההתאמה (כבסעיף 40) אין הוא

זקוק להודעת הקונה על אי התאמה, לה הוא מודע ממילא".9

 

ובהמשך:

 

"סעיפים 38-39 מחייבים את הקונה לבדוק את התאמת הטובין לדרישותיו, ולדווח על כל מקרה של אי התאמה. נוכח אופיין של עסקאות מכר, ובפרט מכר בין-לאומי, נועדו הוראות אלה שיש בהן קשיחות, להבטיח למוכר כי כל אי התאמה תובא לידיעתו מיד עם גילויה – ולא יאוחר משנתיים לאחר ביצוע העסקה. סעיף 40 מהווה חריג להוראות אלה, וככזה – כך נאמר בפסיקה הזרה ובספרות – יש לפרשו בצמצום."10

 

בית המשפט סקר פסיקות שנתנו באשר ליסוד הנפשי הנדרש על ידי המוכר על פי סעיף 40, וקבע כי בנסיבות המקרה אין הוא נדרש להכריע בסוגיית היסוד הנפשי בהעדר מודעות בפועל; וקבע כי:

 

"אפילו לדעות המרחיבות ביותר סעיף 40 דורש לכל הפחות רשלנות המהווה הפרה של הזהירות המסחרית הרגילה (ויוזכר, המדובר ברשלנות המתייחסת לאי המודעות לאי ההתאמה שמוכר סביר היה מודע לה – לא לרשלנות בייצור, בהובלה וכדומה)."11

 

בית המשפט פסק כי לא נתקיימו הנסיבות החריגות בהן יכול קונה להיבנות מהוראת סעיף 40 לחוק מכר בין- לאומי, ולכן חלה הוראת סעיף 39 ומנדלסון אינה יכולה לתבוע בגין אי התאמה עקב התיישנות.

 

השאלה השניה, אשר נדונה בפסק הדין באריכות, והינה שאלה פרשנית, עניינה האם חוסמת מגבלת הזמן בסעיף 39 סיפא לאמנת וינה תרופות חוזיות בלבד – או שמא תסכל פרשנות זו את תכלית ההוראה, שכן למוכר אין זה משנה אם עילת התביעה היא חוזית או נזיקית. יש להגדיר את היקף האמנה והאם היא מתכוונת להחליף רק את חוקי המכר והחוזים המדינתיים או משתרעת גם על תביעות נזיקיות, ועל כל תביעה משפטית אחרת שיסודה בחוזה מכר בין-לאומי?

 

סעיף 4 לאמנת וינה מסדיר את העניינים עליהם חלה האמנה:

 

"אמנה זו מסדירה את דרך כריתת חוזה המכר ואת הזכויות והחיובים של המוכר ושל הקונה הנובעים מהחוזה האמור בלבד;..."

 

אשר על כן נראה כי אמנת וינה אינה חלה על חיובים נזיקיים כיון שאינם נובעים מחוזה המכר, אולם תכליתה של אמנת וינה תסוכל אם ניתן יהיה לעקוף הוראותיה באמצעות הגשת תביעות נזיקיות על פי הדין המדינתי. וכך קובע השופט רובינשטיין:

"הסוגיה הינה מורכבת – הן באשר לאינטרסים המוגנים, הן נוכח הרצון להגן על האחידות הבין-לאומית שביסוד האמנה; נוצרת קשת של נקודות איזון אפשרית. הבחירה בין הנקודות האפשריות מושפעת רבות משאלת עמדתו של המשפט המדינתי לגבי ההבחנה בין תביעות נזיקין לתביעות חוזיות – האם מדובר בשני תחומים שונים ומצטברים, או שמא בתחומים שונים שאינם מצטברים, ואולי בתחום אחד."12

 

לאחר שבית המשפט סקר את הנושא במישור הבינלאומי והמדינתי קבע כי ראוי לאפשר למנדלסון להישמע בטענה נזיקית כי פמזה התרשלה בייצור האריחים כיון שהאינטרסים עליהם נאבקת מנדלסון אינם זהים לאינטרסים שעליהם מבקש החוק האחיד של האמנה להגן – הבחנה שיש לתת לה משקל לצורך ההחלטה.

 

"אודה כי לא בקלות הגעתי למסקנה זו [הגשת תביעת נזיקין בגין רשלנות בייצור האריחים – ג.נ.א.]. לא בקלות, שכן ניתן לטעון שהאמנה והחוק האחיד באים להסדיר את יחסי הצדדים במלואם. ואולם, החיים מזמנים סיטואציות מורכבות שקשה לנעלן ב"קופסה", ומכאן הנסיון האמור להבחין בין סוגי הרשלנות. הבחנה זו אינה קלה, ויש חשש פעפוע ומדרון חלקלק. אף על פי כן ראוי לדבוק בה, לשם צדק מהותי במקרים רלבנטיים"13

 

כלומר בפס"ד פמזה אין החלטה עקרונית באשר לזכות תביעה נזיקית במקביל לזכות תביעה על פי אמנת וינה, כי אם קביעה ספציפית לנסיבות תביעת מנדלסון; בית המשפט קבע כך על בסיסי מספר עקרונות:

 

יש להבחין בין זכויות שיצרו הצדדים בחוזה, שאת ההגנה עליהן יש להגביל לגדרי אמנת וינה – לבין הגנה על אינטרסים כלליים שדיני הנזיקין נועדו לשמרם, שעל פגיעה בהם ניתן לתבוע לפי הדין המדינתי.

 

פמזה היא יצרנית האריחים והמוכרת ולכן יש להתייחס להבחנה בין יצרן למוכר. אמנת וינה, שעניינה חוזה המכר, מתייחסת למוכר ולקונה. קיום רשלני של חובות המוכר לפי החוזה יטופל במסגרת אמנת וינה; ואילו זכות התביעה בגין ייצור רשלני אינה נובעת מחוזה המכר, אלא מהפרת חובת היצרן – ולפיכך יתכן לה קיום עצמאי גם ללא קשר חוזי.14

 

בתביעה נזיקית יש להוכיח רשלנות בעוד שתביעה חוזית מבוססת על אחריות.

 

סופו של דבר קבע בית המשפט כי מנדלסון לא הוכיחה רשלנות ולכן תביעה בנושא זה נדחתה.

 

פסק הדין הבא ניתן בתחילת שנת 2010, וגם הוא ערעור אזרחי לבית המשפט העליון, ע"א 9422/06 הראל חברה לביטוח בע"מ ונורדן אנרגיה (1993) בע"מ נ' BTR Environmental Limited15. זהו פסק דין נוסף שניתן מאת כבוד השופט רובינשטיין. גם בנסיבות המקרה דנן כמו בפס"ד פמזה מדובר בהסכם שנכרת טרם כניסת חוק המכר הבין-לאומי משנת 1999 לתוקף, ולכן אינו חל על המקרה והחוקים הקודמים המבוססים על אמנות האג חלים.

 

עובדות המקרה: נורדן מפעילה תחנת כוח ליצור חשמל. ביום 25.1.98 התפוצץ מסנן שמן שהיה מותקן באחד הגנראטורים שבמפעל וכתוצאה מכך נגרמו לנורדן נזקים ישירים ועקיפים. נורדן היתה מבוטחת אצל הראל וזו האחרונה שיפתה אותה בגין נזקיה. הראל ונורדן הגישו יחדיו תביעה כנגד BTR וטענו כי הגורם לנזק היה התבקעות מסנן שיוצר וסופק ע"י BTR. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע כי המסנן יוצר ע"י חברת VOKES וחברת BTR רק סיפקה את המסנן לנורדן וכי בנסיבות אלה חלק חוק מכר טובין בינלאומי משנת 1999 אשר דן בחיובי מוכר וקונה ולא בחיובי ספק וקונה ולכן לא ניתן לתבוע את BTR בגין פגם ביצור. מכאן הערעורים בפני בית המשפט העליון.

 

בית המשפט העליון מציין בפתח דבריו כי חוק המכר הבינלאומי משנת 1999 אינו חל אלא החוק משנת 1971 המבוסס על אמנות האג, ואולם החוק אינו מבחין בין מוכר שייצר את הטובין בעצמו לבין מוכר שהוא ספק בלבד.

בית המשפט קבע כי BTR סיפקה מוצר פגום מהסוג שלא ניתן לגלותו בבדיקה האמורה בסעיף 38 לחוק משנת 1971, וההודעה על גילויו נמסרה ל-BTR מיד עם הגילוי [כנדרש ע"פ סעיף 39 לחוק משנת 1971]. כיון שכך, נקבע כי BTR אחראית לנזקים שנגרמו מהפגם במסנן והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לקביעה האם קיים קשר סיבתי בין הפגם במסנן לנזקיה של נורדן.

 

BTR טענה כי היא רק ספקית של המסנן וכי המסנן יוצר ע"י חברת VOKES ולכן אין להגיש תביעה כנגדה – בסוגיה זו קבע בית המשפט כי יש לראות ב-BTR גם יצרנית המסנן כיון שבכל הקשור לנורדן לא נשמרה ההבחנה בין החברות, קרי: לחברת BTR ולחברת VOKES היתה אותה הכתובת ואותו מספר טלפון; BTR נענו ע"י VOKES החשבוניות בגין העיסקה הוצאו ע"י שתי החברות; מכתבים שנשלחו לחברת VOKES וחברת BTR בערכאה הראשונה אין הפרדה בין החברות. כיון שחברת BTR ובתצהירים שהגישה התנהלו כגוש אחד במגעיהם עם נורדן כך יכולה נורדן להתייחס אליהן כגוש אחד מבלי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, כיון שהן בחרו להתנהל כגוש אחד.

 

אשר על כן קבע בית המשפט העליון כי יש לראות ב-BTR יצרנית וספקית המסנן, ולקבוע כי במסנן היה פגם בריתוך. השאלה שעדיין נשארה טעונה הכרעה היא שאלת הקשר בין פגם זה לבין הנזקים שנגרמו למנוע של חברת נורדן.

 

בתחילת שנת 2011 ניתנה החלטה על ביטול המצאה מחוץ לתחום שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע מפי כבוד השופט פרידלנדר - תא (ב"ש) 3246-09 איסכור צינורות פלדה ופרופילים בע"מ ("איסכור") נ' .Eclipse Magnetics Ltd ("אקליפס").16 המדובר בבקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, המושתתת על תקנה 500, תקנות-משנה (4) ו-(5), בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן תצוין תקנת-המשנה בלבד). תקנות-משנה (4) ו-(5) דנות ב-3 היבטים של החוזה: מקום כריתתו, הדין החל עליו ומקום הפרתו. בית המשפט התייחס לאמנת וינה שאומצה בחוק מכר טובין בין-לאומי, סעיף 18(ב) וסעיף 19 המתייחס לכריתת ההסכם והחלפת הצעות נגדיות.

 

"בעידן התקשורת האלקטרונית, אין חשיבות רבה לניתוח הטכני של מקום הכריתה. מקום הכריתה הוא המקום שבו נמסרה למציע הודעת הקיבול של הניצע [חוק החוזים (חלק כללי) (להלן: 'חוק החוזים'), סעיף 5; וביתר בהירות: אמנת וינה בדבר מכר טובין בין-לאומי, שאומצה בחוק המכר (מכר טובין בין-לאומי) (להלן: 'אמנת וינה'), סעיף 18(ב)]. לעתים, כבענייננו, המשא-ומתן כולל החלפת הצעות נגדיות בין הצדדים. כל קיבול-בשינוי הוא הצעה חדשה [חוק החוזים, סעיף 11; אמנת וינה, סעיף 19]. אך מקרה הוא שבשלב מסוים השרשרת מסתיימת בקיבול סופי, ללא שינוי, של צד מסוים ולא של משנהו. הקיבול האחרון עשוי להיות מובא לתשומת לבו של הצד שהציע את ההצעה האחרונה, קרי: זה שמסר את הגרסה האחרונה (כפי שהוברר בדיעבד) של תנאי החוזה, בטלפון או בדוא"ל. בנסיבות כאלה, השתתת הקביעה בדבר הסמכות הבינלאומית על ההתחקות אחר מושבו של הצד שעשה את הקיבול האחרון, כדי לקבוע את מקום כריתת החוזה - 5 16תק-מח 1136 ,(1)2011, ניתן ביום 04.01.2011 היא בגדר פורמליזם משפטי עקר. גישה כזו אינה משרתת כל ציפייה חוזית בכלל, וכל ציפייה חוזית סבירה בפרט. היא אינה משרתת כל אינטרס ציבורי וכל שיקולי מדיניות. ככזו, היא אינה מהווה פרשנות תכליתית ראויה של ההסדר המשפטי בשאלת מקום ההתדיינות, ומכל-מקום היא אינה בעלת משקל רב בהשוואה להוריות אחרות לפי ההיבטים האחרים הנדונים בתקנות-המשנה האמורות."17

 

במקרה דנן בנספח התנאים הכלליים שצירפה אקליפס נקבעה תניית הדין החל שלפיה החוזה יישלט ויפורש בהתאמה לדין האנגלי. אמנם איסכור הגיבה להצעה בקיבול בשינוי, אולם אלה לא התייחסו לדין החל, ונפתח במילים "אנו מקבלים הצעתכם מס'..כמפורט בהצעה...בכפוף לתניות ולתנאים...שלהלן. לפיכך קבע כבוד השופט שלמה פרידלנדר כי לעניין זה רלוונטי סעיף 19(ב) לאמנת וינה שלפיה "יהיו תנאי החוזה תנאי ההצעה עם השינויים הכלולים בקיבול".

 

בנוסף, במקרה דנן ההפרה הנטענת הינה אספקת מגנטים בלתי מתאימים. הייצור והמסירה של המגנטים בוצעו ע"י אקליפס ונמסרו למוביל מטעם איסכור באנגליה. על פי סעיף 31 לאמנת וינה מסירת הטובין לידי הקונה נעשית במקום עסקו של המוכר או המקום המסירה למוביל הראשון, במקרה דנן - באנגליה.

 

בסיכומו של דבר קובע השופט כי :

 

"מקום הכריתה של החוזה, במובן הטכני של מקום מושבו של הצד שהיה הנמען של הודעת הקיבול של הנוסח הסופי של ההצעה שהיוותה בסיס לאותו קיבול, אינו עובדה חשובה ומהותית שראוי להשתית עליה את הסמכות הבינלאומית לדון בחוזה. הדין החל על החוזה בענייננו הוא הדין האנגלי. ההפרה מושא התובענה היא ייצורם ומסירתם, באנגליה, של מגנטים בלתי מתאימים על ידי הנתבעת לידי התובעת ומוביליה. הן אומד דעת הצדדים וציפיותיהם הסבירות, והן שיקולי מדיניות, תומכים בכך שההתדיינות בין לקוח מסחרי, ממדינת פריפריה, שפונה אל יצרן זר, ממדינה מרכזית, שאין לו סוכנים במדינת הלקוח - תיעשה בארצו של היצרן. לפיכך יש לקבוע כי אנגליה היא בעלת הסמכות הבינלאומית לקיום הדיון בענייננו, וכי בית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לכך."18

 

לכן ביטל בית המשפט את היתר ההמצאה מחוץ לתחום וקבע כי על פי ההסכם בין הצדדים יחול הדין האנגלי וקיים סעיף שיפוט זר באנגליה, אף אם מדובר בסעיף שיפוט שאינו אקסקלוסיבי.

 

פסק הדין האחרון שמצאתי בענייננו ניתן ע"י כבוד השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד בבית משפט השלום בעפולה ת"א 2892-04 פלובטיקח ס.ב.א. נ' עומר עדאוי ואח'.19 המדובר בתביעה כספית לתשלום עבור סחורה שסופקה על ידי התובעת-המוכרת, חברה איטלקית בעוסקת בייצור ואספקת חומרי איטום, בשנים 1998-1999, ותביעה שכנגד במסגרתה עתרו בעילה חוזית ונזיקית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לנתבעים/תובעים שכנגד- הקונים כתוצאה מאספקת סחורה פגומה ע"י התובעת.

במקרה דנן קבעה כבוד השופטת כי כיון שמקום עסקיהם של הצדדים נמצאים בשטחים של מדינות שונות חל חוק המכר הבינלאומי, אולם כיון שמדובר בטובין שסופקו במהלך השנים 1998-1999, הרי שחל החוק משנת 1971.

 

סעיפים 38-40 לחוק הם הסעיפים הרלוונטיים הכוללים הסדרי התיישנות הרלוונטיים לתביעה. נקבע כי הנתבעים עמדו בחובתם לפי סעיף 39 לחוק כאשר הודיעו לתובעת על הפגם ביריעות האיטום אשר הזמינו הימנה והתעוררות סוגיית אי ההתאמה, ואולם לא נתנו לתובעת פרטים נוספים באשר לאי ההתאמה הנטענת, כפי בקשתה.20

 

מאידך גיסא, התובעת לא עמדה על זכותה לקבל התשלום בגין החוב הנטען בין השנים 1999 ועד לשנת 2004, המועד בו הגישה התובענה כנגד הנתבעים. אשר על כן, הגיעה כבוד השופטת למסקנה כי הצדדים "נטשו" את המחלוקת הכספית שהתעוררה ביניהם מזה, וטענת העדר התאמה מזה, כבר בשנת 1999. לאור זאת, עלתה השאלה האם עדיין מוענקת לשני הצדדים זכויות כלשהן מכוח החוק התומכות בטענותיהם?21

 

"מסקנתי היא, כי התובעים שכנגד הודיעו על הפגם הנטען במועד הקבוע בחוק וכן הודיעו על היתכנות נקיטתו של הליך משפטי נגדם על-ידי אחד מלקוחותיהם – לידאוי – כצד שלישי. עוד שוכנעתי, כי המוכר אכן השיב לפנייה זו, מיידית, ודרש פרטים נוספים, זכות שהחוק מעניק לו. משלב זה ואילך, שוכנעתי כי התנהגותם של שני הצדדים היתה נגועה בחוסר תום לב מובהק, כאשר מחד גיסא, הקונים אשר ידעו על דרישות התובעת לפרטים נוספים, לא הוכיחו בפניי כי עשו דבר בעניין זה. מאידך גיסא, המוכרת אף היא "שתקה" למשך 6 שנים...

 

משמצאתי, כי אין כל הוכחה לגבי פנייה או פעולות נוספות מטעם מי משני הצדדים אחד כלפי משנהו, ביחס למחלוקת נשוא התובענה, למשך שנים ארוכות, אין מנוס מהמסקנה, כי מנועה התובעת בתביעה העיקרית לדרוש את פירעון החוב מן הנתבעים, כשם שמנועים התובעים שכנגד מלהסתמך הן על העדר ההתאמה הנטענת והן על חריג המרמה, ולדרוש פיצוי בגין הנזקים, שעל-פי הנטען, נגרמו להם בעקבותיהם."22

 

כבוד השופטת קבעה כי כיון שהצדדים לא טרחו לשתף פעולה ביניהם או ליישב את ההדורים ביניהם לאחר שהועלתה טענה לגבי איכות המוצרים [והפגם הנטען על ידי לנדאוי היתה ידועה לשני הצדדים], הרי שהתנהגות כל אחד מהצדדים עולה כדי חוסר תום לב בביצוע החוזה ובביצוע חיוביהם על פי דיני המכר הבינלאומי. כיון ששני הצדדים נהגו בחוסר תום הלב, הרי שמדובר בהפרות הדדיות של החוזה. לפי סעיף 82 לחוק המכר הבינלאומי, מקום שלא בוטל החוזה יהיו הפיצויים בשל הפרתו על ידי צד אחד סכום השווה להפסד שסבל הצד שכנגד. בנוסף, צד המעוניין להסתמך על הפרת חוזה על ידי רעהו מוטלת עליו החובה לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי להקטין את ההפסד הנגרם מן ההפרה. לא נקט אמצעים כאמור, זכאי המפר לתבוע הפחתת פיצויים, כאמור בסעיף 88 לחוק המכר הבין-לאומי. כיון ששני הצדדים ישבו בחיבוק ידיים שנים רבות ולא פעלו להקטנת הנזק שנגרם להם, קבעה השופטת כי דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להידחות מחמת חוסר תום לב השוללת מהצדדים זכויותיהם על פי חוק המכר הבין-לאומי.23

 

סוף דבר

 

כפי שראינו הפסיקה הקיימת בישראל בנושא אמנת וינה הינה דלה, אך בעיקרה תואמת את ההלכות הבינלאומיות הקיימות באשר לפירושה. על פי רוב פוסק בית המשפט על פי נסיבות המקרה הספציפיות בעניין המובא לפניו; כך בפס"ד פמזה, באשר לאפשרות הגשת תביעה נזיקית מקבילה לתביעה על פי אמנת וינה – ההלכות הבינלאומיות הינן חלוקות ובית המשפט הכריע על פי נסיבות המקרה הספציפיות. ייתכן כי בנסיבות אחרות לא היה מתיר בית המשפט הגשת תביעה נזיקית מקבילה.

 

נוכח כמות המסחר הבינלאומית הקיימת במדינת ישראל מפתיעה העובדה כי קיימת פסיקה מועטה כל כך, ויש לקוות שעם חקיקת חוק המכר הבינלאומי והכרת הנושא יפנו הצדדים גם לחוק זה ונראה הלכות רבות יותר מפי בית המשפט.

 

מעניין לציין בהערת שוליים בעניין זה, כי לעיתים צדדים להסכם מוציאים את תחולת אמנת וינה מתחולת הדין הישראלי בהסכם; ואולם, כיון שאמנת וינה נקלטה בדין הישראלי בחוק מכר טובין בין-לאומי, אין משמעות לסייג של העדר תחולת אמנת וינה על הסכם עליו חל הדין הישראלי.

 

* עו"ד גליה נתן אפשטיין, עוסקת בתחום המשפט המסחרי הבינלאומי ומתמחה בעסקאות בינלאומיות. חברת לשכת המסחר הבינלאומית בפריז (ICC) וכן חברה בוועדה הבינלאומית לדין מסחרי של ה ICC

 

1 ס"ח 1716 בתש"ס (5.11.1999), עמ' 6

 

2 חומר נוסף ניתן למצוא באתר של פרופ' רייך על אמנת וינה ‏http://www.biu.ac.il/law/cisg

 

3 פ"ד מז (4) 64

 

4 שם, עמ' 73

 

5 שם, עמוד 88

 

6 מחקרי משפט יד, תשנ"ז-1997, עמ' 127

 

7 שם, בעמוד 167

 

8 תק-על 4087 (1)2009, ניתן ביום 17.03.2009

 

9 שם, בסעיף ל"א

 

10 שם, בסעיף ל"ד

 

11 שם, בסעיף מ"א

 

12 שם, בסעיף נ"ח

 

13 שם, בסעיף ע"ג

 

14 שם, בסעיף ע"ב

 

15 תק-על 534 (1)2010, ניתן ביום 17.01.2010

 

16 תק-מח 1136 ,(1)2011, ניתן ביום 04.01.2011

 

17 שם, בסעיף 5

 

18 שם, בסעיף 17

 

19 דינים שלום 882 (27)2011, ניתן ביום 20.02.2011

 

20 שם, סעיף 61

 

21 שם, סעיף 63

 

22 שם, סעיפים 75-74

 

23 שם, סעיפים 77-79

 

**האמור לעיל הינו מידע כללי ואינו מהווה חוות-דעת משפטית.

 

© ICC ISRAEL 2014